הייה שלום שמנדי

משך זמן קריאה: 5 דקות

פתאום אני זורקת אוכל. שנים לא זרקתי שאריות של אוכל – היה לי פח אורגני שחיסל את כל השאריות. הילדים לא סיימו את הסנדוויץ' בגן? לא נורא, שמנדי ישמח. אכלנו עוף לארוחת צהריים? שמרנו את העור והסחוס בשביל שמנדי (את העצמות כן זרקנו – אבל עצמות לא באמת נחשבות אוכל 🙂 . אלה מכם שלא מאמינים בלתת אוכל של אנשים לכלבים – אתכם הסליחה, אבל זה כל כך נוח, ולא – לשמנדי שלנו זה לא עשה בעיות בבטן ולא קיצר לו את החיים 🙂 . נכון, בדיעבד לא היינו צריכים לתת לו אוכל בזמן שאנחנו אוכלים כדי שלא יציק (במיוחד לאורחים), אבל כידוע- את כל הטעויות עושים על הילד – סליחה, הכלב – הראשון.

שמנדי בן חודש
שמנדי בן חודש

 

בספטמבר האחרון שמנדי עבר לעולם שכולו אוכל טוב, כלבים משחקים (ואי אפשר בלי – כלבות מיוחמות). סוגר מאחוריו 15 שנות אדם שהן פחות או יותר 95 שנות כלב. אנחנו כבר בחודש פברואר, ועדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לשנות את התקציר שמופיע בדף הראשי:

מי אני ומה אני עושה?

 

שמנדי היה איתנו 15 שנה שהן פרק זמן לא מבוטל. הוא היה התינוק שלנו. נשואים טריים (בול סגרנו שנה) יצאנו לחגוג כמה ימים בצפון בצימר של משפחת עילם. קרה המקרה והכלבה שלהם המליטה חודש לפניכן. את השם שמנדי – שאותו נתנו לו הבנות של משפ' עילם – לא החלפנו כדי שלא יהיה לו פיצול אישיות, וכך חרצנו את גורל הגור השמנמן (שלימים הפך לכלב חטוב בלי טיפת שומן מיותר) להיות לעד כלב שמן בנשמה.

שמנדי על שער עיצוב מגזין
שמנדי דוגמן השער בפרויקט עיצוב מגזין.

כמו כל זוג הורים טרי, גם לנו לא היה מושג איך מגדלים כלב. השארנו אותו יותר מדי זמן לבד בבית (שנינו היינו בלימודים – לא הייתה ברירה), נתנו לו אוכל בזמן שאכלנו, נתנו לו לטפס על הספה. לא אילפנו אותו. רק פקודה אחת הוא ידע: "שב!" וזה כמובן רק אם יש אוכל שמגיע שניה אח"כ. בראיה אחורנית – ברור שהיה אפשר לעשות דברים אחרת, אבל את זה יודעים רק כשמסתכלים אחורה ובידנו שק של נסיון השנים.

הוא זרם עם השינויים במעברי הדירות שעשינו. הוא זרם עם השינויים במשפחה כשהגיעה הבת הגדולה. הכינו אותנו להתקפי קנאה של כלב, לא להשאיר אותו לבד איתה. כשחזרנו הביתה הגשנו לו את הסלקל כדי שירחרח ויקבל את פניה. והוא, כמו לא הבין מה רוצים ממנו, ריחרח, ליקק אותנו וחזר לחיים הרגילים למעט תפקיד חדש שלקח על עצמו – תפקיד הנובח בזמן דפיקות בדלת (מנהג שלא היה קיים עד ללידה). ההתדרדרות במעמדו מתינוק לילד-כלב לא הטרידה אותו. גם כשהודח להיות סתם "כלב" אחרי שהגיע השני שלנו זה לא השפיע על מזג רוחו הטוב.

אני רוצה לחשוב שלשמנדי היו חיים טובים. נכון שבשנים האחרונות הוא נדחק קצת לפינה – הילדים מלאו את מרכז הבמה בבית – הטיולים שלו בחוץ התקצרו משמעותית (מחצי שעה של בוקר ושעה אחה"צ בימים הטובים לסיבובים קצרים יותר), גם בגללנו וגם בגללו – הוא היה צריך את זה פחות. כבר לא לקחנו אותו לכל מקום שנסענו. המושב האחורי של האוטו כבר לא מלא שערות של כלב שמתעופפות כשפותחים חלון. נהייה צפוף מאחורה עם 2 ילדים וכלב שנדחק בין המושבים, אז פשוט הפסקנו לקחת אותו והשארנו אותו בפנסיון.

בתיאור מתוך "יומן של כלב" שהוא חלק מבדיחה על הבדל בין כלבים וחתולים מתואר סדר יום של כלב. ממליצה להכנס לקרוא את הכל אבל אביא כמה שורות מתורגמות:

13:00 : שיחקתי בחצר! הדבר שאני הכי אוהב!

15:00 : כשכשתי בזנב! הדבר שאני הכי אוהב!

17:00 : ארוחת ערב! הדבר שאני הכי אוהב!

19:00 : נתנו לי לשחק בכדור! הדבר שאני הכי אוהב!

20:00 : וואו! ראיתי טלוויזיה עם האנשים! הדבר שאני הכי אוהב!

23:00 : לישון על מיטה! הדבר שאני הכי אוהב!

התיאור הזה בול שמנדי, אולי לא בדיוק הלו"ז שלו אבל לגמרי מתאר את המזג שלו. נשארים בבית – יששש הכי כיף בבית. הולכים לפנסיון – יששש הכי כיף בפנסיון. שמנדי היה הכלב הכי נוח ונחמד עלי אדמות. נכון שהיו לו הבעיות שלו, כמו למשל, חוסר אהבה לכלבים זכרים לא מסורסים, סלידה לא מוסברת מטאפטים ונטייה לקלף אותם ועוד. אבל בגדול, אפשר לומר שהשנה הראשונה של חייו וגם זו האחרונה היו המאתגרות ביותר וכל היתר היו פחות או שיגרה.

יום חורף טיפוסי, חוזרים הביתה מסיבוב...
יום חורף טיפוסי, חוזרים הביתה מסיבוב…

 

את הקשיים, האתגרים, השימחה והאהבה שיש בטיפול בכלב הצליח העיתונאי האמריקאי ג'ון גרוגן לסכם בספר מקסים "מארלי ואני", מומלץ לכל בעלי הכלבים בכלל, ולבעלי כלבים גדולים בפרט. יצא גם סרט, לא רע בכלל, אבל בספר יש דקויות שרק מי שיש לו כלב יבין. אחד הקטעים הזכורים לי מהספר הוא התיאור של מארלי, עומד עם כפות רגליו הקדמיות על השיש מנשנש עוגה או אוכל כלשהו שהיה מונח שם וג'ון נכנס, רואה אותו על חם, וקורא בשמו כדי להבהיל אותו. אבל מארלי, שהזדקן ואיבד את השמיעה שלו, לא שמע אותו. בשנה האחרונה היו בקרים שהייתי יורדת אל הסלון וניגשת אל שמנדי שהיה שקוע בשינה. גם אצלו כשהשמיעה התדרדרה הוא היה פותח עיניים נדהמות כשהייתי מלטפת אותו על הראש כמו רוצה לומר – "מה? לא שמעתי אותך קמה?!" ואני, רק שמחה לגלות שהוא עוד נושם, לא נוטרת לו שהוא כבר לא שומע טוב, או כבר לא קם לקראתי ומסתפק בנפנוף זנב.

 

שמנדי זורם עם שגעונות תושבי הבית :)
שמנדי זורם עם שגעונות תושבי הבית 🙂

 

החיים בלי כלב קלים יותר. יש יותר זמן בבוקר כי לא צריך לעשות סיבוב בשכונה, אין שערות בכל הבית, ואפשר ללכת יחפים כי אין חול ושאריות רוק על הרצפה. אפשר לצאת מהבית ולחזור מתי שרוצים בלי להסתכל על השעון ולחשוב שצריך לחזור לעשות סיבוב עם שמנדי כי כבר חמש וחצי. הגדולה שלי, אחת לשבוע, מעלה דרישה ל-"גור, או לפחות שניים" כדי שלא יהיה לגור משעמם. ולי, לי קשה לחשוב על מישהו אחר שיבוא ויתפוס את מקומו של שמנדי. נעימה לי ההקלה מאחריות הטיפול בעוד מישהו, אבל לפעמים… לפעמים כשאני עוברת ברחוב ורואה מישהו מטייל עם כלבלב מדגדג לי בקצות האצבעות…

הייה שלום שמנדי – הראשון לשמו (אולי ילדים אין לשמנדי, אבל כלב על שמו יש), ילד שלי, כלב שלי. שמחנו לחיות איתך.

שמנדי בים

  7 תגובות ל “הייה שלום שמנדי

  1. חיים טננבאום
    12 בפברואר 2017 at 13:16

    חסר המצבה כדי לקבוע את היום זכרון !!!

    • rachelbt
      12 בפברואר 2017 at 21:18

      אנחנו נחגוג את הלועזי 🙂

  2. עירית ברט
    12 בפברואר 2017 at 16:33

    נזכור את שמנדי הכלב הטוב שנשאר בחצר לשמור על עגלה עם תינוק בחצר כאשר כולם נכנסו הביתה.

    יפה כתבת רחלי

  3. הגר עילם
    12 בפברואר 2017 at 20:12

    )-: מבינה לליבך .
    אימא שלו באפי היתה אחת המיוחדות בעולם , וכנראה שגם הוא. אנחנו זכינו ואתם זכיתם .
    יש דברים של פעם בחיים …

    • rachelbt
      12 בפברואר 2017 at 21:20

      עם אמא כזאת נפלאה, מה הפלא ששמנדי היה מוצלח? 🙂 תודה לכם שהענקתם לנו את שמנדי – הכלב והשם!

  4. ארז ברט
    13 בפברואר 2017 at 7:30

    שמנדי, אהוב ויקר.
    הראשון לכלבים מבין בני הדודים במשפחה.
    ללא ספק קיבע את מעמדם של הכלבים כחלק בלתי נפרד מהמשפחה.
    מתגעגעים וזוכרים באהבה.

  5. נילי
    13 בפברואר 2017 at 23:25

    אמנם ההיכרות שלי עם שמנדי הייתה בעיקר מסיפורים אבל כל התיאורים שלך כל כך מוכרים לי (ובטח לעוד הרבה בעלי כלבים)…
    תיארת בצורה נפלאה את החוויות והרגשות שקשורים בפרידה מכלב אהוב… בעיקר רטריבר.

    ולמרות זאת, אני חייבת לציין שהגעגועים לרעשי טיפוף הרגליים על הפרקט כשאנחנו מגיעים הבייתה וקבלת הפנים האוהבת (ולא פחות – הצורך להתחיל ולטאטא את הרצפה אחרי האוכל) גרמו לנו לחזור ולאמץ לנו כלבה חדשה די מהר.

    ריגשת אותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *