סוגרת את שנת 2020

משך זמן קריאה: 6 דקות

אני לא נוהגת לכתוב סיכומי שנים – אני מסתפקת בפוסטים בבלוג שלי שמסכמים פרויקט, משימה או כל דבר אחר. אבל משהו בשנה ההזויה הזאת גורם לי לרצות לסכם אותה. אולי בעצם זה שאני מסכמת, זה יסגור אותה הרמטית ובאמת אוכל להתחיל שנה חדשה 🙂

עבודה

אני חושבת שהשנה שחלפה הייתה השנה בה חוויתי הכי הרבה שינויים בתחום התעסוקתי. נכון, לא עברתי מקום עבודה, אבל הרבה דברים סביבי השתנו. חברים שעבדתי איתם עזבו, עובדים חדשים באו ורכשתי חברים חדשים.

עברתי לצוות שהפיתוח בו הוא בריאקט וככה למדתי לעבוד איתה. לא, אני לא שולטת 100% בריאקט, וגם לא יודעת פתאום JS, אבל אני כן מבינה איך המערכת עובדת. אני יודעת לבנות קומפוננטות בסיסיות, והכי חשוב – אני יודעת למצוא את עצמי שם, ואם צריך, אפילו יודעת לעשות יפה קופי פייסט לדברים חשובים. את חוויותי עם ריאקט ו-CSS סיכמתי בפוסט מבוא, ויום אחד יהיה פוסט המשך עם עוד דברים שלמדתי.

עברתי מעבודה במשותף עם אלעד שכטר על כתיבת CSS, לעבודה יחד עם עוד מפתחים שנוגעים (לי) פתאום ב-CSS. הפסקתי לכתוב CSS בשורה אחת וחזרתי למנהגי מלפני עידנים לא לכתוב בשורה אחת (במילה אחת אכתוב שזה יותר נוח לכולם, אבל אני אהבתי את ההגיון בלכתוב ולקרוא שורה אחת. אפשר לקרוא עוד על למה שורה אחת). למדתי להכיר ספריות שונות של קומפוננטות ואת tailwind. אני לא ארחיב עוד בנושא, את זה אני שומרת לי לפוסט אחר 🙂

אם בפרויקט הקודם יצאתי למסע בחיפוש אחרי כלי ליצירת style-guide הרי שבעבודה עם ריאקט יש את היתרון של העבודה עם storybook בפרויקט נפרד שבו אנחנו בונים את קומפוננטות הבסיס של הפרויקט שלנו. הקומפוננטות חיות שם, אפשר לראות אותן בתצוגה נוחה, והיתרון העצום לעומת astrum איתו בחרתי לבנות את ה-style-guide הקודם הוא שב-storybook הכל דינאמי ו"חי".

 

פינת העבודה שלי (לא, זאת לא אני שמדגמנת עבודה 🙂 )

 

עבודה מהבית

שנת 2020 התחילה ככל שנה אחרת ולא היה שום רמז מטרים לעובדה שעד סופה נשנה את תפיסת החיים שלנו. מי היה מאמין שאצפה בסרט או תכנית טלוויזיה ואראה אנשים מתחבקים או סתם נמצאים בקבוצה גדולה ואחשוב לעצמי – אלוהים! מה הם עושים?! קורונה!!!! אז ללא ספק הקורונה היא אחד השינויים, אם לא ה-שינוי שחולל הרבה הפיכות בחיי (כן, אני יודעת שגם בחיי המון אנשים אחרים, אבל היי, זה הפוסט שלי 🙂 ).

כמו בהרבה מקומות עבודה גם אצלנו ב-investing.com עברו לעבודה מהבית. בשבוע הראשון הייתי בהלם מכל הסיטואציה וגם בקשיי הסתגלות טכנולוגיים ונפשיים. בשבוע השני התחלתי להתרגל לעניין אבל כל הזמן הייתה תקווה לאור בקצה המנהרה ולחזרה מהירה לעבוד מהמשרד, כי מי רוצה לעבוד מהבית?! אבל לכל דבר – טוב או רע – מתרגלים בסופו של דבר, ותוך הסתגלות לסביבת העבודה שלי הצמחתי בבית שורשים עמוקים.

פינת העבודה החדשה שלי בחדר העבודה נוחה ונעימה לי (תודות לשני מסכים וכסא שסופקו לי). אין כמו לאכול כל יום ארוחת צהריים עם תושבי הבית, לישון צהריים (טוב, זה כבר סתם פנטזיה ולא באמת משהו שקורה ;-), ומזעזע אותי לחשוב לצאת שוב לפקקים בבוקר. נכון, לעבודה מהבית יש את החסרונות שלה, אבל כרגע אני לגמרי מוצאת את היתרונות: אני הרבה יותר יעילה בבית, אני נהנית מניהול זמן של עבודה ובית, והכי קריטי – אני לא מבטלת את זמני בעמידה בפקקים. כשאין סגר אני נוסעת אחת לשבוע לעבודה, ותכל'ס נראה לי אחלה סידור לעבוד יומיים במשרד והשאר בבית 🙂

 

פרויקטי צד

השנה יצרתי והייתי מעורבת בכל מיני פרויקטים שלקחתי על עצמי – כאלה שבהם הצצתי וזרקתי מילה והלכתי, וכאלה שרק עברו לידי. אבל בכל הפרויקטים השונים האלה זכיתי על הדרך להכיר אנשים חדשים (הרבה פעמים באופן וירטואלי ולא פנים אל פנים), חיזקתי קשרים עם חברים מוכרים, ובסוף גם יצא לי מזה פוסט על פייסבוק, וויקס וכלים אחרים 🙂

 

לימודים

שנת הלימודים המקוונים. ביום בהיר אחד סגרו את כולנו בבתים, ופתאום מערכת הלימוד הייתה צריכה לתת מענה לימודי לכל הילדים שבבית. נכון, זה לא היה מושלם, וגם בשנת הלימודים תשפ"א שהתחילה עדיין לא הכל זורם חלק – הפסקתי לספור כמה פעמים שונתה המערכת בגלל שינויי קפסולות או בידודים נקודתיים, למדתי להתעלם מהודעות בקבוצת ווטסאפ – "המורה הכניסה אתכם?", "מה הקישור לשיעור?" ועוד דומים. גם התרגלתי לעובדה שגם כשאני עובדת מהבית אני לא לבד כי יש ילדה מתבגרת שאין לה בית ספר והיא לומדת בזום, ואם היא פה עם חברה או שתיים אז אני גם זוכה לשמוע את השיעור ולפעמים אפילו לעשות פאדיחות ולקבל מבט נוזף.

כשעבדתי במו"פ של אורט, אחת המטרות הייתה ליצור כמה שיותר קורסים מקוונים כדי לאפשר לתלמידים ללמוד אונליין. אני חושבת שכל העבודה שנעשתה ועוד נעשית שם במשך שנים, לא הצליחה להתרומם ולחדור אל מערכת החינוך כמו שהצליחה הקורונה להכניס ולקדם את תחום הלמידה המקוונת. נכון, לא כל הלימודים הם מקוונים, וזה שהשיעור מועבר בזום ולא בכיתה זה לא אומר שהשיעור מתוקשב. אבל מצד שני, יש יותר משימות אונליין, ויש יותר מורים שמשתמשים במוודל, בילקוט הדיגיטאלי של מט"ח, ובכל מיני פעילויות רשת שאפשר לשתף בהן את הילדים.

אני לרגע לא מתעלמת מהעובדה שהלמידה הזאת לא מתאימה לכל התלמידים, ויש שכבות גיל שהשנה הזאת היא חור עבורם. שיש השלכות חברתיות-מדיניות בהקשר של הלמידה הדיגיטלית הכפויה הזאת – החל מחוסר יכולת כלכלית ועד לחוסר יכולת נפשית לשבת על מחשב. ונכון שיש בלמידה בבית חסרון חברתי ענק לכל הילדים: שבעצם את השיעור החשוב מכל – אינטרקציה חברתית – הם לא מקבלים.

ההנגשה של מידע או של הרצאות חיובית ביותר בעייני. אם בעבר בקושי הגעתי למיטאפים, לאו דווקא מחוסר רצון אלא בעיקר מחוסר יכולת וזמן, הרי שעם המעבר לאונליין מצאתי את עצמי לפעמים אפילו ערב אחרי ערב מאזינה להרצאה במיטאפ. שמעתי כמה הרצאות מעניינות אבל אציין רק 2 מהן:

 

שיילו משחקת עם חברים, עושה את עצמה לא על הספה, עושה את עצמה שוטפת כלים ובעצם משגיחה על חתולים שלא יתקרבו לגינה שלה

 

משפחה

השנה חגגנו אישי ואני את חתונת הפורצלן שלנו (כדי לחסוך לכם חיפוש חסר משמעות בגוגל  – חגגנו 20). לכאורה נראה שזהו ה-הישג בהקשר המשפחתי של השנה, כי אחרי הכל עשרים שנה ביחד לא באות ברגל (בטח לא אם סופרים את הזמן שהיה עוד לפני :)) אבל זהו, שלא!
השנה שָׁיְילוֹ הצטרפה למשפחה שלנו. כלבה בוגרת (פוליטיקלי קורקט לזקנה בת 8), גאה בכלביותה (שונאת חתולים מושבעת), אוהבת את השקט שלה (לא אוהבת צעקות, רעש של ילדים קטנים, אורחים, צלצולי פעמון, רעמים, וכל רעש פתאומי), נוחה (אוהבת שנוח לה, רצוי על הספה בסלון כשאין אף אחד שרואה).

שיילו, על כל מעלותיה הרבות (ועל אף מגרעותיה) נכנסה ללב שלנו, ואם בתחילה באה לנסיון הדדי, היום היא חלק מלא מהמשפחה ועל כך אני מודה מעומק הלב לבתאל.

כשרוחו של שמנדי (הכלב והאגדה) מרחפת מעל, למדנו להכיר. היא למדה להכיר אותנו ולבטוח בנו ואנחנו למדנו לקבל אותה כמו שהיא ולא להשוות לשמנדי (כי אין באמת מה להשוות בין ילד לילד). את הבנת הצרכים של שיילו, את ההסתכלות האחרת עליה ואת הכלים לחיים משותפים טובים יותר נתנה לנו שני אורן – כלבנות טיפולית ואילוף. שני היא לא רק האחיינית שלי (מה שהופך אותי לקצת משוחדת) אלא גם מאלפת שרואה את הכלבים בגובה העיניים. שני לימדה אותנו למה לצָפות, איך לשפר, כמה להתאמן ומה התוצאות שנוכל להשיג. נכון, כלבה בת 8 לא קלה לאילוף, ולא, אין לנו שום ציפייה שניתן לה סימן והיא תתחיל לרקוד בלט. אבל הסיבובים בחוץ הפכו קלים יותר (לא אוהבת חתולים אמרנו?!), עדיין עובדים על לתת לה תחושת ביטחון, עובדים על ללמוד איך להביט בה ואיך לפרש את המעשים או המבטים שלה. כל זה לא היה אפשרי לולא שני, ואם מישהו מכם מתלבט או מחפש עזרה עם הכלב.ה, שני היא לגמרי הכתובת!

 

בגדול שנת 2020 לא הייתה שנה וואו. בקטן, ללא ספק הוכחתי לעצמי שאפשר לדלות ממנה כמות נאה של יתרונות והישגים לא קטנים. אבל כדי שלרגע לא תחשבו שאני מאלה שמסתכלות על החצי כוס המלאה, או שחלילה משתרבבת לפה נימת אופטימיות אסיים בזה:

צויר על חלונות העבודה. קריאטיב, ציור וצילום: אני

 

שתהייה לנו אחלה שנת 2021!

  2 תגובות ל “סוגרת את שנת 2020

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *