אחד הפרוייקטים שמעסיקים אותי בתקופה האחרונה הוא הנגשת אתרים. זמן קצר לאחר שהתחלתי את הפרוייקט, יצאתי לחופשה קצרה, והיא דווקא גרמה לי להיווכח לדעת כמה הנגישות רודפת אחרי…
אזהרות:
- הפעם לא כל הדוגמאות הן מעולם האינטרנט (המוכר לי והאהוב עלי).
- ייתכן שאערבב נגישות ושמישות, אבל בעצם שני התחומים האלו די נושקים ומַפרים אחד את השני.
- למי שלא אוהב בדיחות שחורות ולא מבין או מוקיר ציניות – זה הזמן לפרוש.
כשאני חושבת על נגישות, הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא "הנכים האלה, תמיד מקבלים את החנייה הכי טובה", או "מי שלא יכול לראות – שלא יחפש כלום באינטרנט". ההתייחסות הטבעית שלי כלפי העניין היא מאוד צינית. זה לא שאני לא מבינה את הצורך או לא אמפטית למצב – אני פשוט צינית. זאת אני.
אבל חרף כל ההתנגדויות שלי או הבדיחות השחורות שלי בנושא, אני כן מבינה – אבל ממש מבינה – את חשיבות העניין של הנגשת אתרים. ולא, לא בגלל הקנס שלכאורה יכולים בעלי האתרים לקבל או היתרון השיווקי וה SEO שבעניין, אלא יש פה עניין חשוב וערכי שחובתנו – אלה ששפר עלינו גורלנו – לסייע למי שפחות שפר עליו גורלו.
אז אחרי הקדמה חצי צינית וחצי פואטית זו – נתחיל 🙂
בחופשתי בלונדון הנפלאה, שלא פה המקום לפרט כמה נפלא היה שם (היה נ-ה-ד-ררררר) מצאתי את עצמי בסיטואציות שונות שגרמו לי לחשוב על נגישות.
נתחיל בתחבורה. נסיעה ב tube היא נפלאה, מביאה אותך מהר ובקלות לאן שתרצה – אבל לא את כל מי שירצה. הגענו למרכז העיר, מרחק 2 תחנות מהמלון, וכל מה שנדרש לנו זה לרדת בגרם המדרגות (הרגיל, לא הנעות – לא שזה באמת משנה כשאתה בכיסא גלגלים), לתוך בטן האדמה. היינו עם מזוודות (אמנם עדיין חצי ריקות, אבל היה להן משקל) והמשימה הייתה לא פשוטה. בעודי מדדה במורד המדרגות – בזהירות כדי לא להתגלגל עם המזוודה – חשבתי על כמה קשה להיות נכה בלונדון.
כשחזרתי, בדקתי מה אומרת על זה הממשלה . אז ככה – באתר שלהם יש הנחיות לגבי נגישות התחבורה, ופירוט של תחנות בהן יש מעליות ומדרגות נעות. שתי התחנות בהם אני ירדתי ועליתי לא כלולות שם (לא נורא, הסתדרתי. אבל וואי – איזה מזל שאני לא נכה). אני מבינה שאי אפשר להתאים את כל התחנות, אבל זה לגמרי לא פשוט להסתדר בעולם שלנו כשיש לך מוגבלות.
במלון עצמו – שהיה כנראה מאוד גדול – היה לנו אתגר למצוא את הכיוון לחדר שלנו. כבר יצא לי לשהות במלונות שהיו איחוד של שני מבנים ואז הניווט בו היה קשה יותר, אבל חשבתי לעצמי שאם כבר פוסט על נגישות ושמישות – אז השלט הזה לגמרי שייך:
כל פעם שחזרנו למלון – לקח לנו דקה להזכר לאן אנחנו צריכות ללכת כדי להגיע לחדר שלנו (חדר 627 – נראה אתכם מוצאים 😉 )
מצד שני – בחדר האמבטיה הסבונים סומנו בכתב ברייל, לנוחות העיוורים:
כתב הברייל מאוד הרשים אותי, כי זו באמת שימת דגש על פרטים קטנים שנראים לנו מובנים מאליהם ובעצם הם לא כ"כ פשוטים למי שלא רואה.
כתב הברייל ליווה אותנו גם באחד מבתי השימוש הציבוריים שפקדנו. היה שם פח, ועליו מדבקה המציינת מה ניתן לזרוק לתוכו, וגם עליו הופיע כתב ברייל. ואני תוהה: בבית שימוש ציבורי – שם משתדלים לגעת בכמה שפחות דברים, בטח שלא בפח – מי לעזאזל חשב שעיוור ימשש את דרכו לחיפוש בפח?!
בזאת סיימנו את הרפתקאותיי בעולם הפיסי, ונעבור כעת לאינטרנט וחווית המשתמש.
חיפשנו דרך קלה (וזולה) להגיע מנמל התעופה למלון. חיפוש ב google maps לא הניב תוצאות מספקות בעינינו, אז פשוט שאלנו את אלוהים והוא הוביל אותנו לאתר המדהים הזה שהיה נוח לשימוש, ברור ואמין מאוד. החוויה של החיפוש שם הייתה פשוט "וואוו איך זה נוח".
נתחיל בעמוד הראשי המזמין והנוח – הקלד מאיפה ולאן. באמת לא סיפור גדול, ועדיין העמוד היה מזמין ונעים.
מה שכן מורכב בעיניי ועולה על התוצאות של google maps הוא האפשרויות הנוחות והקלות לניווט בעמוד.
אחרי שבחרנו את המסלול אותו רצינו, עלתה שכבה של מידע. כך ניתן בקלות לחזור אחורה, ומצד שני ניתן בקלות לקבל את המידע אותו בחרתי:
מעבר לקלות תפעול האתר, אני חייבת לציין שההנחיות היו מדוייקות מאוד – אפילו ההערכות של זמן ההליכה. ממליצה בחום!
אבל כמה שחיפוש הדרך היה קל – ככה מורכב ומייגע היה החיבור לווייפיי במקומות ציבוריים. מה נסגר עם כל המקומות שמספקים ווייפיי בחינם אבל מפנים אותך לטופס ארוך בדרך לשם? בכל פעם מחדש הדהים אותי שחלק מהטפסים לא היו מותאמים למובייל ובכולם היו המון שדות חובה – ממש חשוב הרי שאני אסמן אם אני miss / mrs / mr (כן – זה היה שדה חובה!). אני תוהה אם זה חוסר הבנה בשמישות, נהלים רגולטורים או קונספירציה של בעלי הווייפיי שכמה שפחות אנשים יתחברו 😉
לצערי הרב, טופס ארוך אחד לא חשבתי לצלם – ודווקא את זה שיותר ידידותי כן צילמתי:
תוך כדי כתיבת הפוסט, בחיפושיי אחר צילומי מסך שימחישו את הטופס, נתקלתי בפוסט הזה שמאגד בתוכו הרבה צילומי מסך שנלקחו במקומות שונים בזמן רישום לחיבור לווייפיי, וחקירת המבנה והשמישות שלו.
אולי זה נשמע שחשבתי יותר על עבודה מאשר על חופש. לא לדאוג – זה לא קרה 🙂
